לפני שניגש לנחם ולתמוך בקרוב/ת משפחה שחווה אובדן, עלינו להבין על מה בכלל אנחנו כפרט וכחברה, מבססים את העמדה שלנו בקשר למוות.
למה אנחנו מרגישים חסרי אונים מול המתאבל/ת ומנסים לפצות על הייאוש באמירת קלישאות, מילות ניחום ריקות מתוכן ולעיטים אף מכעיסות ומעליבות.
התשובה הקצרה היא: שתרבות האבל (והמוות) שלנו מקולקלת, ובאחריותנו לתקן אותה.
תרבות ההכחשה, ההאשמה והשמחה
היחסים בין האנושות למוות תמיד היו מסובכים. כל מה שאפשר לצפות שיקרה במוות עצמו ולאחריו ניתן רק להאמין בו. גם אלה שיגידו שאחרי המוות לא קורה שום דבר והכל (כולל האדם המת) נעלם כלא היה, עדיין לא יכולים להיות בטוחים בזה לגמרי. פשוט כי (למיטב ידיעתי ונכון לכתיבת שורות אלו) אי אפשר לבדוק את זה בוודאות. לכן, כביכול, כל האפשרויות פתוחות. גם הנעימות (גן עדן למשל), וגם כאלו שלא (גיהנום, או פשוט שום דבר).
בנוסף לכך, המוות בדרך כלל מלווה בכאבים וסבל. וכאב זה משהו שצריך להילחם בו בכל אמצעי, כי זה לא נעים, ומה שלא נעים זה לא טוב, ומה שלא טוב זה רע. ואנחנו, כאנושות, נגד כל הדברים הרעים, ובעד כל הדברים הטובים.
רק חשוב לא לשכוח, שאנחנו אלה שקובעים מה הם "הדברים הטובים" ומה הם "הדברים הרעים".
דורות על גבי דורות הכחשנו את המוות והכאב, הדחקנו את הרגשות (והאנשים) הלא רצויים, והעלבנו תופעות מורכבות בהסברים פשוטים. הגיע הזמן להשתנות. מי אם לא אנחנו, ומתי אם לא עכשיו?
חמישה שלבים של אבל – אי הבנה מצערת שלא מרפה מהאנושות
בשנת 1969 ראה אור ספרה של דר' אליזבת קובלר-רוס בשם "על מוות וגסיסה". בספר, רוס עוקבת אחר חייהם של חולים סופניים, ובהתבסס על סיפורי ההתמודדות שלהם, היא יצרה את חמשת השלבים.
מה שהתחיל כחקר מעניין בהחלט על חוויותיהם ורגשותיהם של האנשים הגוססים, הפך מסיבה לא ברורה לאלגוריתם פופלרי של התמודדות עם אובדן.
זאת ועוד, בשנותיה המאוחרות, קובלר-רוס כתבה שהיא מתחרטת על האופן שבו הציגה את חמשת השלבים בספר, היות וזה גרם לקוראים להסיק מסקנות מוטעות. אליזבת הוסיפה שהיא מעולם לא התכוונה להכתיב לאף אחד איך, מה ומתי להרגיש. מילותיה הוצאו מהקשרם ולא הובנו כראוי. היא רצתה רק לעלות את המודעות לרגשות שיכולים לעלות אצל הגוססים וקרוביהם.
ולמרות זאת, עד היום, חמשת השלבים של אבל נדחפים לכל תודעה אפשרית. גם לתודעתם של רופאים ומטפלים וכאן הנזק הוא עצום. איך אף אחד לא טרח לעצור לרגע ולשאול: מה הקשר בין אופן ההתמודדות של אנשים מסוימים עם המחלה הסופנית שלהם, לבין ההתמודדות עם מוות של אדם אהוב?
וגם אם יהיה מי שימצא את הקשר, זה לא ישנה את העובדה הפשוטה שאף אדם או ספר לא יכולים להכתיב לנו איך ומה להרגיש, ואף אדם או ספר לא מורשים לשפוט את הרגשות שלנו.
השלבים האמיתיים בהתמודדות עם אובדן
הרצון שלנו להגדיר כל דבר הוא מבורך כמובן, אבל אנחנו חייבים לזכור שאסור לאדם המשכיל ליפול למסקנות פזיזות. העולם שלנו, ובמיוחד העולם הנפשי הרבה יותר מורכב ומופלא בשביל שיהיה כל כך קל לקבע אותו בחמישה שלבים.
אז החדשות הרעות הן – שאין שלבים, ואתם צריכים להיות מוכנים לזה. תהליך ההתמודדות עם אובדן של אדם אהוב אף פעם איננו נגמר ויהיה עם הקרובים שלכם (או איתכם) למשך כל חייהם. אין מפת דרכים, אין הוראות, אין יחידות מידה ואין רשימת צעדים. האבל הוא של המתאבלים והוא יתקדם לפי המאפיינים היחודיים של כל אחד ואחת מהם. יהיו ימים טובים, יהיו ימים פחות טובים, יהיו ימים זוועה.
לא ניתן להשיג רמת צער אופטימלית, וגם אין בכך צורך.
האבל והשכול כסטייה מהנורמה
מי הוא אדם נורמלי? מה היא נורמה? לשאלות אלו יכולות להיות תשובות רבות ומגוונות, אך המכנה המשותף של רובן, יהיה – השמחה.
אדם שמח (חברותי, פעיל, משפחתי וכו') – אדם נורמלי. אדם עצוב (לא חברותי, לא פעיל, מתבודד וכו') – אדם לא נורמלי. ואם אנחנו, כמשפחה, כחברה, כתרבות רוצים לעזור לאנשים שלנו, מן הראוי שנרצה שיהיו "נורמליים" או שיחזרו להיות כאלה. ולכן, אנחנו חייבים לתקן אותם.
אם התרבות רואה באבל והשכול סטייה מהנורמה, אזי שגם האנשים החווים את אותה הסטייה – נחשבים ל"חולים", "בעייתיים" או "מקולקלים". במיוחד אם כבר עבר הרבה זמן (חמישה שלבים של בולשיט זוכרים?) והם עדיין חיים באבל.
אופן מחשבה כזה, מפלג במקודם ובמאוחר, בין המתמודדים עם אובדן לבין ה"שאר". מצד אחד יש את החברה או הקהילה, שרוצה להחזיר את מי ששייך אליה לעמוד בסטנדרטים הנדרשים. ומצד שני יש את המתמודדים עם אובדן, שלא הצליחו להראות ביצועים מופלאים בחזרה לשגרה הנורמלית, או עוד יותר גרוע – לגמרי לא מתיישבים טוב בתמונה היפה של אושר ושמחת חיים.
השמחה נחשבת לנורמה בהרבה תרבויות פשוט כי החשיפה לכאב והצער שמלווים את המוות היא מפחידה נורא. האמת היא, שרוב האנשים כן יכולים לדמיין לעצמם איך זה היה מרגיש להיות בנעליים שלכם (או בנעלי מי שנפטר), אבל המחשבות האלו כל כך לא נעימות, שבמוח האנושי נדלק מנגנון הדחקה מתוחכם שקובע: המוות זה משהו ששייך לאחרים.
איך פחד ממוות (או יותר נכון ההדחקה שלו) גורם לתרבות ההאשמה
הדחייה של המוות מחיינו ומחיי משפחתינו, מאפשרת לנו לחיות באשליה שאנחנו "מוגנים" מפניו. אשליה זו חיונית לתפקוד היומיומי שלנו כמובן, אך יש לה גם צד אפל מאוד – במודע ושלא במודע, אנחנו מתנתקים מכל מה שיש לו הקשר למוות. במיוחד עם מדובר במוות פתאומי או לא שגרתי (הכוונה לא לפטירתם של הסבים וסבתות שהגיע זמנם).
ההתנתקות הזאת, גורמת לחוסר יכולת להפגין אמפתיה כלפי "האחרים" שהלכו לעולמם וכלפי "האחרים" שנשארו בלעדיהם. האמפתיה, אזכיר, היא היכולת לדמיין את עצמכם בנעליהם של האנשים האחרים. זה לא אומר שאנחנו אוהבים את אותם האנשים או מסכימים איתם, זה רק אומר שאנחנו מסוגלים לראות את עצמנו במקומם.
מגיע להם
חוסר היכולת לגלות אמפתיה כלפי סבלם של אנשים אחרים, יוצר עבורנו מציאות שונה, ולא אמיתית, שבה אנחנו עלולים להציג את עצמנו כ"יותר טובים/חכמים/מוצלחים/צדיקים" מאותם ה"אחרים" הסובלים. מכיוון שבמציאות המעוותת החדשה, אסונות הם נחלתם של אחרים, ואנחנו כבר דחינו את סבלם, כאבם, ואת העובדה שיכולנו להיות במקומם, כעת אפשר להסתכל על ארועי המוות, הפגיעות הגופניות והנפשיות של אנשים אחרים בתור צופים מהצד, וכמובן לדון בהם ולשפוט אותם.
כל זה בא לידי ביטוי באמונה שהנפגע (או הנפטר) או בני משפחתו בטח עשו משהו כדי להביא את זה על עצמם.
כן, זה אכן האשמת הקורבנות (Victim Blaming) ומושג זה פותח בפנינו קשת רחבה של תרבות ה"מגיע להם", ביחס לטרגדיות מיועטים, אלימות כלפי נשים והרשימה עוד ארוכה, ארוכה מדי.
איך פחד ממוות גורם לתרבות ההכחשה
אנחנו נואשים להוכיח לעצמנו שאנחנו נמצאים בשליטה, שנצליח להגן על מי שחשוב לנו, שנשרוד כנגד כל הסיכויים. שנוכל להקדים את התרופה למכה.
תרבות ההכחשה, מכחישה את העובדה הפשוטה שדברים רעים יכולים לקרות לכל יצור חי, בכל רגע נתון, כתוצאה מצירופי מקרים שאין עליהם שליטה.
ובנוסף לכך, מכחישה כמובן, את כל מה שמפריע לה לתחזק את הקונספט.
לא מפתיעה אם כך, לגלות שהמציאות ממשיכה להתקיים, ואין מי שיספק את התשובות.
לכן תרבויות ההכחשה, ההאשמה והשמחה מפחדות כל כך מהרגשות של הבאים במגע עם המוות כשם שהיא מפחדת מהמוות עצמו. פשוט כי קשה להמשיך ולהכחיש את מה שעומד מול הפרצוף, ומשום כך החברה משתדלת להימנע מהם ככל האפשר.
לי זה לא יקרה
יחד עם תרבות ההאשמה, תרבות ההכחשה גם היא יכולה ליצור עיוות של המציאות על ידי אשליה של שליטה בחיים (ובמוות) שלנו ושל האנשים היקרים לנו.
האשליה הזו באה לידי ביטוי במין מחשבות קסם כאלה, שאם נעשה את הדברים הנכונים או נחשוב באופן נכון (ומה נחשב ל-"נכון" זו שאלה בפני עצמה) – נביא עלינו ועל משפחתנו הגנה מפני כל הרע.
אם רק אהיה מספיק אופטימי/ת, מאמינ/ה, טוב/ה, מסור/ה, אוהב/ת, יפה, עשיר/ה, חזק/ה, דתי/ה וכו', לי זה לא יקרה. אגב "זה" לא חייב להיות דווקא מוות. במשפט "לי זה לא יקרה" אפשר להוסיף כל דבר שנחשב "רע": החל ממחלות וגירושים, ועד ליום רע בעבודה.
עיוות שכזה, גרוע במיוחד מכיוון שאנחנו בונים את המציאות שלנו על קונספט ששגוי ביסודו, וככל שהמציאות ממשיכה להתקיים ולאיים עלינו (קרי לאיים על הקונספט), אנחנו עלולים להקצין את ההתנהגות מבוססת "מחשבות הקסם" ובסופו של דבר להתנתק לחלוטין מעצמנו ומהמציאות שבה אנחנו חיים.
תרבות ה"צמיחה" מתוך אבל
מהיוצרים של "הכל לטובה", ו-"להכל יש משמעות".
אחרי שהאשמנו, הכחשנו, וניסינו לתקן את האבל, הגיעה הזמן למצוא בו משהו טוב. אם כבר קרה אסון, והוא עדיין פה, אז בואו נסתכל עליו כהזדמנות לצמוח, לעבור שינוי, גאולה אפילו.
אנחנו צריכים לקום מתוך האסון בדומה לגיבורי העל שבסרטים: חכמים יותר, חזקים יותר, מוכשרים יותר. אנחנו צריכים לקחת את היגון הבלתי יתואר שבו אנחנו נמצאים, ולעשות איתו משהו. להנציח את הקרוב שנפטר, לעשות איזה מעשה גבורה, או לקחת את הכאב ולעבד אותו ליצירת אומנות שתקטוף לא פחות מאוסקר.
ואם לא עברנו שינוי שהחברה רואה בעין יפה, אם לא מצאנו איזשהו "יופי" נסתר בעצב ובכאב – נכשלנו. על אחת כמה וכמה אם לא עשינו את זה מהר ככל האפשר.
התרבות שלנו לא רוצה לדעת שיש דברים שלא ניתן לתקן. התרבות שלנו לא רוצה לדעת שחלק מהדברים אפשר להרוס עד ליסוד, ופשוט אין שם שום תא חי שממנו ניתן לצמוח. התרבות שלנו לא רוצה לדעת, שיש כאב שלא ניתן להיגאל ממנו לעולם.
אם למדנו לחיות בצל ארועים מסוימים, זה לא אומר שלבסוף הכל הסתדר, ועל אחת כמה וכמה, האסון לא היה "לטובה".
המחיר הכבד על השתקת הרגשות "הלא רצויים"
בקצרה – מי שמשלם את המחיר על השתקת הרגשות הלא רצויים הם – אנחנו. כל האנושות כולה. בראש וראשונה האנשים עם הרגשות הלא רצויים כמובן, וככל שאנחנו כחברה מנרמלים את הגישה שדנו בה לעיל כלפי אותם האנשים, שכן אנו מראש מאשרים גישה מסוג כזה כלפי עצמנו.
כל כך הרבה פעמים אנשים שחווים אובדן מרגישים שלא מבינים אותם, שדוחפים אותם בכוח "להיות בסדר", "להיות כמו כולם", "לקום ולצמוח". תופתעו או לא, זה קיים גם במשפחה שלי. עד היום.
למי שחווה אובדן, מאוד מאוד קשה להציב גבולות ולהגן עליהם, ומשום כך גרימת נזק מתוך "הרצון טוב", לחלוטין ריאלית.
בנוסף לכך, המחיר שמשלמים כולנו, הוא בבריאות הפיזית והמנטלית שלנו, באיכות הקשרים המשפחתיים והחברתיים שלנו, בקרבה ובביטחון שכל כך קל להרוס וכל כך קשה לבנות מחדש, ובחיים שלנו באופן כללי, כחברה.
כל עוד לא יהיה שינוי בתרבות האבל והאובדן, בשיח סביבם ובגישה שבאה מתוך הבנה ואמפתיה ולא מתוך פחד, נמשיך להעביר את תבניות המחשבה וההתנהגות המוטעות לדורות הבאים וגם העולם שלהם לא יהיה יותר טוב.
אז מה הגישה הנכונה לאובדן, אבל, עצב וצער (ורגשות לא נעימים אחרים) ולאנשים שחווים אותם?
השינוי בצורת החשיבה והגישה כלפי ההתמודדות עם אובדן תתרחש אצלכם מתי שתקבלו את ההבנה שכל מה שהאנושות מתבססת עליו בתחום הזה, הוא ברובו שגוי.
זה חשוב, כי לאחר מכן, החשיבה הביקורתית (בהנחה שפיתחתם כזאת) תאפשר להוציא מתוך כל השגוי, נקודות מסוימות שיכולות להיות לכם לעזר (כי צריך להתחיל ממשהו) ובעוד שאנחנו זוכרים שמדובר בקווים מנחים בלבד, כלליים ביותר, ומחובתנו לזרום עם כל מקרה לגופו.
ההתמודדות עם אובדן זה עסק כואב, אמיתי, כן וקשוח. בעסקים כאלה, החזקים הם מי שראו את התהום שנפערה בחברם (בני/בנות זוגם, ילדיהם), והיו אמיצים מספיק כדי להסתכל פנימה, וחכמים מספיק כדי לא להיבהל.
קווים מנחים
- לקבל שדברים רעים יכולים לקרות לכל אחד, בכל רגע וללא סיבה מיוחדת.
- להתנער מסטריאוטיפים ולקבל את האנשים האבלים כמו שהם וכשווים לכם.
- להבין שאנשים המתמודדים עם אובדן, וגם אתם, הסביבה הקרובה שלהם, לא צריכים כלים ופתרונות, אלא מיומניויות לחיים במציאות החדשה.
- להתאזר בהרבה סבלנות, אהבה ומשמעת עצמית.
