הלם ממותו של אדם אהוב, בן/בת זוג, או ילדים, משנה את המוח ברמה הנויורולוגית וכתוצאה מכך, משתנים גם הרבה תהליכים שהתרחשו באופן אוטומטי, והיו מובנים מאליהם כל חיינו, ולא רק בשבילנו, אלא גם בשביל הסובבים אותנו.
אם לפתע אתם אדם שונה לגמרי ממה שהכרתם ואם גם אתם מתקשים לזהות את עצמכם בתגובות, בהתהגויות ואפילו במחשבות – המוח שלכם בטראומה.

שינויים פיזיים וקוגניטיביים בטראומת האובדן
ירידה חדה בראייה ושמיעה. קושי בשינה, או שינה מרובה. עייפות כבדה.
קושי באכילה וחוסר תיאבון, חוסר טעם וריח, בעיות במערכת העיכול, דפיקות לב חזקות, סיוטים בלילה, הרגשה שהמציאות לא אמיתית.
בעיות זיכרון, חוסר יכולת להתרכז, חוסר יכולת לבצע פעולות חשבון פשוטות, קושי בהבנת הנקרא ובכתיבה, קושי בהתמצאות במרחב, סחרחורת, כאבי ראש, התקפות חרדה, התמוטטות עצבים ועוד ועוד.
חלק גדול מהסימנים הללו או סימנים יחודיים אחרים, יכולים להופיע ישר אחרי האסון, או שנים אחריו. חלק מהקשיים ייפתרו מעצמם, חלק תצליחו לפתור לבד או בעזרת אנשי מקצוע, ויהיו כאלה שיישארו איתכם לתמיד, ויהפכו להיות חלק מהאישיות.
המציאות החדשה שבה האדם שאהבנו איננו עוד
המציאות החדשה שלנו, שונה מכל מה שהכרנו לא רק בגלל שאישיות משמעותית בחיינו איננה עוד.
השינויים הקוגניטיביים והפסיכולוגיים שאנחנו חווים, עלולים להשפיע על האופן שבו המוח שלנו מפרש את המציאות, וכתוצאה מכך נבין אותה באופן שגוי.
ההחלטות שנחליט במצב כזה, יהיו מבוססות על נתונים שגויים, מה שיפגע בטיבן. אותו הדבר לגבי הרצונות האמיתיים שלנו. אי אפשר לדעת "מה אני רוצה באמת" אם המציאות שלנו מעוותת.
לכן, כשחלק מהתהליכים הללו (או כולם) משתבשים, זה גורם למי שמתמודד עם אובדן להרגשה מוכפלת של חוסר אונים.
קודם כל, כי אנחנו ישר נחשפים לביקורת על התפקוד החדש והשונה שלנו מהחברה (משפחה, מקום עבודה), ושנית, כי גם אנחנו טובים מאוד בביקורת עצמית גם בלי שיטיפו לנו מבחוץ. מה גם שהביקורת שלנו כלפי עצמנו יכולה להיות הרבה יותר דורסנית.
אם גם אתם חווים שינויים מוזרים בגוף ובמוח ולא מצליחים לתפקד כמו שיכולתם לפני האסון – זה בסדר. זה תהליך נורמלי של הסתגלות למציאות חדשה שהשתנתה מהיסוד. אתם תינוק בגוף של מבוגר עכשיו – לומדים מחדש את עצמכם ואת העולם שבחוץ.
לכן מאוד חשוב לא להחליט שום החלטות גורליות לפחות בשנתיים הראשונות לאבל! לא כלכליות, לא רומנטיות, לא בקריירה ובכלל כל החלטה שעלולה להוביל לשינוי משמעותי בחיים.
תקשיבו לעצמכם, למוח לגוף ולנפש
כאשר אנחנו מנווטים במציאות הסבוכה של האבל ושכול, אנחנו צריכים לקבל לפחות מושג בסיסי על איך המציאות החדשה הזו עובדת. מה אנחנו יכולים לעשות ומה לא? מה גורם לנו לסבל? אילו מאותם הדברים, אנחנו מוכנים לסבול (ועד איזה גבול), ומה בשום אופן לא?
מה גורם לנו להרגיש פחות או יותר יציבים ומה מערער אותנו?
להסיק מסקנות ולגבש מיומנויות
"ההתקדמות" האיטית והזהירה יחד עם ההקשבה העצמית, מאפשרות לנו להסיק מסקנות לגבי מה שמתרחש איתנו, ולגבש מיומנויות ייחודיות שיאפשרו לנו לעבור את הסערה בתנאי נוחות וביטחון, ומבלי שנרצה או שנרגיש מחויביים להילחם בה.
אל תדרשו מעצמכם לעשות דברים שאתם לא יכולים (גם אם הצלחתם לעשות אותם בעבר), כן תחקרו את עצמכם בכל סיטואציה לגופה ותנסו לראות איפה אפשר לשפר את התנאים שבהם אתם נמצאים כאשר השינויים הפיזיים והקוגניטיביים מתעוררים לחיים, על מנת שתוכלו לעבור אותם בנוחות וללא סבל מיותר.
להיכנע למצב כדי לחקור אותו
הצעד הראשון להקשבה עצמית, זה להיכנע למצב הספציפי שבו אתם נמצאים. הכוונה היא לכל שינוי ברגשות, במחשבות ובתחושות בכל רגע נקודתי.
הכניעה למצב הספציפי שבו אנחנו נמצאים בזה הרגע מאפשרת לנו להסתכל על מה שקורה איתנו ללא הכחשה וללא אשליה מסוכנת שיש לנו היכולת לשלוט בזה. כי אין לנו. יחד עם זאת כן יש לנו יכולת מסוימת לשלוט על ההתנהגות שלנו, או יותר נכון, על התגובה לכל שינוי כזה בנו, בין אם הוא פסיכולוגי, קוגניטיבי, פיזי או התנהגותי. שליטה מקרטעת אמנם, מלאה בניסוי וטעייה, אבל היא קיימת.
דמיינו את זה, כמו הליכה ביער חשוך. מתקדמים צעד, מקשיבים לעצמנו, ליער, לאוויר, לקולות, ניראה לכם שאפשר להתקדם עוד צעד? תתקדמו. מרגישים שמשהו לא בסדר? תעצרו או תחזרו חזרה. תחכו קצת. אולי תנסו ללכת באותה הדרך עוד פעם, ואולי לא.
אולי, בינתיים, עדיף בכלל לא לזוז.
דוגמאות –
לא מצליחים לקום בבוקר מהמיטה? תיכנעו לסיטואציה ותישארו במיטה. זה אומר שהמוח והגוף שלכם צריכים אתכם במיטה היום ואולי לא רק היום. וזה בסדר.
לא רוצים לדבר החברים או המשפחה? אל תילחמו בעצמכם!
לא מצליחים לדבר בכלל? תרשמו למי שרוצה לדבר איתכם שכואב לכם הגרון ואתם לא יכולים לדבר.
לא רוצים לאכול? אל תאכלו. רוצים לאכול ג'אנק פוד? תאכלו! לא מצליחים לספור את שטרות הכסף שיש לכם ביד? תשלמו בכרטיס אשראי או תתנו לקופאי/ת את השטר עם כמות המספרים הגדולה ביותר ואל תנסו לספור את העודף.
רוצים להתקפל בתנוחת עובר ולצרוח? תעשו (בבתים משותפים עדיף לצרוח לתוך משהו סופג קול כמו כרית או לתוך מים).
מרגישים שלא נעים לכם עם האנשים שהגיעו לשבעה? תקומו ותצאו מהבית.
לכו לטייל. הוכח מדעית שהליכה מרגיעה אותנו.
הגוף והמוח יודעים מה הם צריכים, אל תלחמו בהם! תנו להם את זה, אבל בתנאים שלכם (עד כמה שניתן כמובן).
ניסוי וטעייה
כל פעולה שלכם, כל צעד ומחשבה זה ניסוי וטעייה. אתם יכולים לנסות לחזור לעבודה שאהבתם והייתם טובים בה – ולגלות שאתם לא יכולים לעבוד יותר. אתם יכולים לגלות שפעם אהבתם קפה שחור, ועכשיו הוא גורם לכם להקיא, ולהיפך. ואולי, תגלו אצלכם כישורים ויכולות שאפילו לא ידעתם על קיומם.
ההקשבה העצמית בסופו של דבר מסתכמת בלנסות דברים מוכרים לאט ובזהירות, ולהמשיך אם מרגישים יציבות, ולעצור אם משהו מערער את היציבות הזאת. והרבה, הרבה דברים ישתבשו ויערערו אתכם בדרך. זה קורה מתי שהכי פחות מצפים.
תזכרו, מה שדינו להתפרק – יתפרק, מה שדינו להשאר שלם – ישאר.
קווים מנחים
- חשוב תמיד לזכור שכרגע אתם לא במיטבכם. היו זהירים עם אנשים אחרים, במיוחד הזרים. לאנשים מסוימים יש נטייה לנצל אנשים אחרים. במיוחד ברגעי משבר.
- בראש סדר העדיפויות – הגנה על הגוף, הנפש והרכוש. הימנעו מדברים שיכולים להשפיע (גם אם במעט) על שלושת אלו בשנות האבל הראשונות (שזה לפחות שנתיים).
- תשתדלו להעביר כמה שיותר מטלות של היומיום לבני משפחה או חברים שאתם נותנים בהם אמון.
- תתנו לעצמכם את האישור הבלתי מותנה לטעות ולעשות בושות. זה בלתי נמנע וזה יקרה. אנחנו חייבים לאהוב את עצמנו גם כשהתפרקנו לגורמים.
- הטילו ספק בכל מה שאומרים לכם, ובמה שאתם אומרים לעצמכם. זכרו שאתם חווים את המציאות באופן שונה לחלוטין מאיך שהיא באמת.
- התרחקו מכל מה שדורש ריכוז, הבנת הנקרא, תיכנון תוכניות לעתיד והחלטות למניהן. תחשבו על התקופה הזאת כאילו אתם בחופש מחלה – כל החלטה שהיא מעבר ל"האם לצחצח שיניים", יכולה לחכות עד שתבריאו.