מצבים של הלם וטראומה, מערערים את כל מה שהמוח שלנו הכיר, ידע ואהב. מבחינתו, אנחנו נמצאים עכשיו בסכנת חיים מיידית, ובנוסף לשינויים הפיזיים והקוגניטיביים האחרים, יכולים להופיע גם עוררות ורגישות היתר.
במקרה הזה, המוח שלנו הופך לער ורגיש מאוד לסביבה, מה שמאוד שימושי במקרי חירום, ולגמרי חסר תועלת כאשר אין סכנה אובייקטיבית בפועל. במילים אחרות, אנחנו נתקעים באינסטינקט "הלחם, ברח או קפא", רק שהסכנה לא באה, ולכן גם אינה חולפת.
מדוע המוח נכנס לעוררות יתר?
בחיי השגרה שלנו, אנחנו נחשפים להרבה מאוד דברים, הרבה מעבר למה שהמוח שלנו מסב אליו את תשומת ליבנו. זה למה, למשל, אנחנו לא רואים את קצה האף שלנו בדרך כלל אם ממש לא נשתדל. הוא שם, פשוט המוח יודע שהמידע הזה איננו חשוב לחיי היומיום שלנו, ולכן הוא "מבטל" אותו. אם המוח שלנו היה מחשיב כל גירוי או חפץ מהסביבה כחשוב ושווה את תשומת הלב, היינו משתגעים די מהר. תארו לעצמכם לשמוע את הדופק שלכם כל הזמן או להרגיש את השערות שעל הגוף זזות מעצמן בלי הפסקה. זה לא שהדברים הללו לא מתרחשים, אנחנו פשוט לא ערים להתרחשויות האלו.
אך מצבים של הלם וטראומה, מערערים את כל מה שהמוח שלנו הכיר, ידע ואהב. מבחינתו, אנחנו נמצאים עכשיו בסכנת חיים, ובנוסף לשינויים הפיזיים והקוגניטיביים האחרים, יכולים להופיע גם עוררות ורגישות היתר. במצב כזה, המוח שלנו הופך לער ורגיש מאוד לסביבה, מה שמאוד חשוב ושימושי במקרי חירום וסכנת חיים אמיתית, ומאוד לא נוח כאשר אין סכנת חיים אובייקטיבית בפועל. במילים אחרות, אנחנו נתקעים באינסטינקט "הלחם, ברח או קפא", רק שהסכנה לא באה, ולכן גם אינה חולפת.
כשהבית מוציא קולות והגוף מרגיש זר
להיות ערים ורגישים מאוד לסביבה זה משפט קצר מאוד שכולל בתוכו הרבה מאוד, אפילו יותר מדי אם יורשה לי לומר. הרבה אנשים אומרים שהבית שקט מדי, והשקט הזה מעיק או שלהיפך, הם פתאום שומעים רעשים חזקים ומפחידים. יש האומרים שהם רואים צללים.
גם זה חלק מהתופעות שנגרמות כתוצאה מהכוננות הבלתי פוסקת לסכנה. אפשר להשוות את זה לאדם הקדמון שיושב במערה ומחכה לרגע שהחיה הטורפת תלך ותאפשר לו לצאת בבטחה – הוא מקשיב לדממה ומגלה שהדממה יכולה להיות רועשת.
לא סתם דיברנו בהתחלה על לשמוע את הדופק ולהרגיש את השיער זז. אלו דברים שלא ידענו על קיומם כי הם לא היו רלוונטיים לתפקוד התקין שלנו בעבר. אבל עכשיו, במצב של האי הוודאות וכתוצאה מכך, הסכנה, הם כן מתגלים. מתגלה כל מה שהחושים הערים שלנו מסוגלים לקלוט. לכן, אם פתאום התחלתם להרגיש דברים מוזרים בגוף, או לשמוע או לראות דברים מעניינים, שלא ראיתם בעבר, אל תמהרו לאבחן אצלכם התקף לב או סכיזופרניה.
תיהיו מוכנים לזה שקולות ורעשים ישמעו פתאום כמו פיצוצים, שטון דיבור רגיל עלול להתפרש כתוקפני, שמגע על העור ירגיש לפתע איפשהו בין לא נעים לכאב של ממש, ואירועים או בעיות שאולי לא נעימות במיוחד אך שגרתיות, ייראו לכם כקריטיות – ועצם קיומן יכניס אתכם לחרדה.
אנחנו רואים עם המוח לא עם העיניים
המוח, הוא שמפרש את מה שהעיניים שלנו רואות, והוא זה שבונה את המציאות שלנו עבורנו. לכן, ברגע שלמוח אין מספיק משאבים, או שהוא בהלם, או מוצף גירויים, תהליך פירוש המציאות שלו יכול להשתבש.
כל עוד אנחנו דרוכים להגיב כל רגע לאיום שלא מגיע, יכולה להתפתח נטייה למצוא את האיום במקומות שכלל אינם מאיימים. וכך, מטלות שגרתיות כמו הליכה לקניות, או תקלות בית רגילות כמו ברז מטפטף, יכולות להיראות לנו כסכנה מאיימת. חשוב לזכור שהם לא ייראו מאיימים במציאות של אדם אחר, אך במציאות שלנו – האיום הוא ממשי.
למה זה יכול להיות מסוכן?
היות ובעיות שגרתיות ניראות לנו כמשהו ענקי, קשה ומאיים, אנחנו גם נתייחס אליהן ככאלה ונגיב באחת משלושת האפשרויות: או שנילחם, או שנברח או שנקפא.
השניים האחרונים בהחלט עדיפים יותר במצבנו, מכיוון שהם נותנים לנו מרחב וזמן לחשוב לגבי האירוע ולוודא שפירשנו אותו כראוי, מה שמגן עלינו מפני תגובה אימפולסיבית.
הבעיה יכולה להתעורר, מתי שאנחנו מגיבים "בהילחם" ו"הילחם" במקרה הזה, הוא לא מלחמה פיזית (למרות שגם זה יכול לקרות) אלא משהו שקראתי לו "דחף עשייה קשה לשליטה".
העשייה מתוך דחף קשה (או בלתי ניתן) לשליטה יכולה להוביל להשלכות לא צפויות ואף מסוכנות, מכיוון שמדובר בפעולה שביצענו בהתבסס על פירוש לקוי של המציאות.
איך לזהות דחף עשייה חרדתי?
המשותף לשני הטריגרים הוא ששניהם גורמים לנו לפעול מתוך פחד ושניהם מאופיינים בדרך כלל בסימנים מקדימים. אלו יכולות להיות דפיקות לב חזקות, קשיי נשימה והרגשה שאין מספיק אוויר, חוסר שקט כללי, אצלי זה מתאפיין גם בפעולות אובססיביות ומחשבות טורדניות.
תנסו לעקוב אחרי ההתנהגות שלכם. אני לא אשקר, בזמן אמת זה מאוד קשה. במיוחד בהתחלה. ובגלל זה לא פחות חשוב לנתח את ההתנהגות והתגובות שלנו גם לאחר מכן. המטרה היא לזהות את הסימנים המקדימים למצב של "תגובה/עשייה מתוך פחד" ואז למצוא מה יכול לעזור לכם לעבור את סערת הרגשות הזו, מבלי לבצע פעולות או החלטות אימפולסיביות ולמזער נזקים.
איך להתמודד עם חרדה כזאת?
צאו מאזור הטריגר כמה שיותר מהר. חוץ מ"הילחם" ("תעשה משהו!") יש לנו עוד שתי אופציות לתגובה – ברח או קפא. עדיף לברוח. כן, לברוח מהברז המטפטף, מהפאנצ'ר בכביש או פשוט לרוץ לאן שמועדות פניכם כי הטריגר הוא סמוי ורוב הסיכויים שהוא יושב אצלכם בראש.
פעולת הריצה (או ההליכה) הפיזית היא קודם כל, פשוטה וחוזרת על עצמה, מה שמאפשר לנו להוציא אדרנלין, ולא פחות חשוב – מעסיקה גם את הגוף וגם את המוח באותו הזמן – וזה אידאלי.
ככה שאם יש אפשרות, תמשיכו לרוץ (ללכת ברחובות) עד שתתעייפו ותירגעו. אם אין אפשרות כזאת (אתם במקום ציבורי הומה אדם למשל) תשתדלו להגיע למקום שקט (הרכב, המדרגות או השירותים) ותבצעו את הפעולות הבאות.
פעולות שעוזרות להרגעה עצמית
- תעשו כל פעולה מרגיעה שחוזרת על עצמה. אתם יכולים ללעוס מסתיק, או להתנדנד קדימה ואחורה, להנהן לאט אך בקצב עם הראש וכדומה. עדיף לא לפסוע מקצה האחד של החדר לאחר כי זה דווקא יכול להעלות את האי שקט.
- תשימו את הידיים על משהו קר, נוזלי, או מחוספס, כל דבר שייתן למוח משהו חדש להתעסק איתו. אם אתם בחוץ אפשר גם להוריד נעליים ולדרוך על המדרכה או השטיח של האוטו. אם אין אפשרות לעשות שום דבר מזה, אפשר לתפוס עם הידיים את שולי הבגדים שלנו. עדיף שהידיים יהיו עסוקות לפחות במשהו אבל הפעולה חייבת להיות פשוטה. (עדיף לא לגעת בעור חשוף של עצמנו – עלול לגרום לגירוי יתר, בגלל זה עדיף לתפוס בגדים).
- עכשיו צריך להעסיק את המחשבות – אפשר להגיד לעצמכם בלב: "אני לא אכנע לחרדה" ולנשום בקצב אמירת המילים. זאת אומרת:
- "אני" – שואפים קצת אוויר, "לא" – שואפים עוד קצת אוויר, "אכנע" – עוד קצת אוויר, "לחרדה" – ממלאים את הריאות באוויר. – לעצור נשימה –
- להחזיק את הנשימה עצורה ולחזור על אותו המשפט בלב באותו הקצב.
- עכשיו נשיפה: "אני" – מוציאים קצת אוויר, "לא" – מוציאים עוד קצת אוויר, "אכנע" – עוד קצת אוויר, "לחרדה" – מוציאים את כל האוויר מהריאות. – לעצור נשימה –
- להחזיק את הנשימה עצורה ולחזור על אותו המשפט בלב באותו הקצב.
- לשאוף שוב באותה הטכניקה, ולחזור על כל 4 הפעולות כמה פעמים שצריך עד שנרגיש שנרגענו.
