הם אומרים לנו שאנחנו חזקים ושנעבור את זה. הם אומרים לנו שהחיים ממשיכים. הם מקווים בשבילנו שלא נדע עוד צער, ושיהיו בשורות טובות.
הם מדרגים ושופטים את חייו (ומותו) של מי שאיבדנו, ואת היחיסים שלנו איתם, מרגיעים אותנו בזה שיש מי שמרגיש יותר גרוע, ומציעים לנו למצוא את הטוב (?!) ולהתנחם בו.
הכוונות הטובות של ניחום ועידוד גורמים לנו רק לכעס ושנאה כלפי אותם ה"מנחמים". למה? כי הם לא קשורים למציאות שאנחנו חווים ובכל זאת פולשים לתוך המרחב האישי שלנו ומתערבים בו.
תנחומים מכל הלב וחשיבה חיובית
גם מילות הניחום החמות והלבביות ביותר יכולות לגרום לנו לשנוא את מי שאמר אותם.
אפילו אם אנחנו, האבלים, יכולים באמת להסכים שלא היו באותן המילים שום כוונות רעות, וכלעצמן הן "בסדר", ועדיין זה פשוט מרגיש מזויף ומטופש.
וזה מרגיש ככה, כי לרוב זה בדיוק מה שזה – מזויף ומטופש. חלקית כי אנשים בדרך כלל מדקלמים את מה ש"נהוג" ו"מקובל" לומר, מבלי שהם מבינים בכלל את משמעות המילים, ועל אחת כמה וכמה לא מתחברים אליהם בעצמם. חלקית כי אין הרבה מה לומר כנגד אסון, ובינינו, לכל דבר יש סיכוי להישמע מטופש.
איתור "נקודות אור" באובדן של מישהו אחר ("לפחות היא כבר לא סובלת"; "לפחות נשארו לכם/לא נשארו לכם ילדים"; וכו') אינן אלא נסיונות להרכיב מטרגדיית האובדן הכואבת והלא נעימה, משהו פחות כואב ויותר נעים. במילים אחרות, לקחת את האמת, ולייפות אותה. משמע – לשקר. זאת ועוד, ובמיוחד אם זה נאמר על ידי אנשים זרים שלא הכירו את המשפחה שלכם מספיק – זה מרגיש כמו פלישה למרחב האינטימי והאישי שלנו (למה מי את/ה שתספר/י לי מה טוב ומה לא טוב בחווית האובדן שלי).
תחרויות אבל ו-"אני לגמרי מבינ/ה אותך"
גם מי שחווה אובדן בעצמו, לא בטוח שיוכל להבין אותנו. על פניו ניראה שדווקא באנשים האלו היינו יכולים למצוא את ההבנה וההכוונה, אבל התוצאות בדרך כלל אחרות לגמרי, מכיוון שזה מרגיש שאותו האדם נכנס למרחב האישי שלנו עם הכאב והאבל שלו, כאשר האבל שלנו, הזה שחשוב לנו והזה שהוא עכשיו מרכז החיים שלנו – נדחק לפינה. חשוב גם לציין שניסיון ההתמודדות עם אובדן של אדם אחר, לאו דווקא יתאים לכם, או יישמע לגיטימי.
ואם בלגיטימיות עסקינן, הערכת הרמה ה"מאושרת" לאבל גם היא שכיחה בקרב ה"מנחמים". אם הם היו נשואים, אז החברה תאשר רמה מסוימת של אבל מהאלמנ/ה אבל פחות תתחבר לאבל של בת או בן זוג שלא היו "רציניים" מספיק לפי דעת הקהל. אותו הדבר בין השוואה להורים שכולים ולבני/בנות זוג שכולים. והעניין פה הוא לא בהשוואה עצמה כמובן, זאת רק מסיכה, שמאחוריה עומדת שוב, הכוונה והרצון של ה"מנחמים" להמעיט בערך האסון שלנו. שהוא לא כזה נורא – ושנסיים עם האבל וכאב שלנו כבר ונמשיך הלאה.
מה הקרובים שאיבדנו היו רוצים שנעשה
אין מה שמקומם אותי יותר ממשפט שמתחיל "הוא היה רוצה…" או "הוא לא היה רוצה…" בהקשר לבן הזוג שלי. קודם כל, כי לאף אחד, חוץ ממני, אין זכות להרהר לגבי מה הוא רצה או היה רוצה. שנית כל, לאף אחד אין זכות לדבר בשם אנשים אחרים (גם לא לי), על אחת כמה וכמה כאשר אותם האנשים כבר לא בחיים.
המכנה המשותף – תפסיקו לסבול כבר!
המכנה המשותף בין כל האמירות הללו, הוא הרצון לגרום לנו לחזור להרגיש טוב כמה שיותר מהר. חלק עושים את זה באמצעות השוואה עם אסון של מישהו אחר ("אצלו היה יותר גרוע…"), חלק עושים את זה באמצעות איתור נקודות אופטימיות: "לפחות הספקתם להיות ביחד…", חלק מספרים לכם על האפשרויות שעומדות לרשותכם: "לפחות את יכולה ללדת עוד אחד…"
כל המשפטים ה"מעודדים" האלו מכעיסים ומעליבים כי מה שבאמת עומד מאחוריהם הוא הרצון לתקן אתכם, "לרפא" אתכם, או לכל הפחות, להסיח את דעתכם, כדי שתיראו ותתנהגו כ"מקובל".
במיוחד אם תקופת האבל המוקצבת לכאב כבר הסתיימה, ואתם עדיין, משום מה, לא רואים את כל נפלאות החיים.
הם לא מתכוונים לזה אולי, אבל ככה זה נשמע וזכותנו להגיב בהתאם.
אולי אנחנו יותר מדי רגישים?
חמותי אמרה משפט שלדעתי עונה על השאלה הזאת בדיוק מופתי: "עכשיו העצבים שלנו גלויים, ואפילו רוח קלילה גורמת לכאב בלתי נסבל."
לא, אנחנו לא "יותר מדי רגישים" אנחנו רגישים בדיוק באותה המידה שבה אנחנו צריכים להיות. התרבות הרווחת שדורשת "לחזור לתפקד", "להתקדם" ולהיות "חזקים" ומתייחסת לאבל כאל בעיה שדורשת פתרון או מחלה שדורשת תרופה, מוצאת עצמה מעורערת כל פעם מחדש. וכאן נוצרת ההתנגשות.
האנשים שחווים אובדן, מרגישים שלא מבינים אותם, שממעיטים בממדי האסון שלהם ושרגשותיהם לא רצויים. המנחמים, שחשבו שהם עוזרים, או לפחות עושים את מה שנכון ומקובל, נשארים חסרי אונים, נבוכים ופוחדים עוד יותר מהלא נודע.
החיים ממשיכים בשבילם, לא בשבילנו
כאנשים שחווים אובדן, אנחנו צריכים לזכור שמי שמנסה לעודד אותנו, בדרך כלל רוצה לטובתנו. הם רוצים לעזור לנו, ופשוט לא יודעים איך (גם אם הם חושבים אחרת). ובגלל שהם לא יודעים מה לעשות ואיך לדבר, המילים והמעשים שלהם לא תמיד מוצלחים.
לאף אחד מאיתנו לא רשום על המצח "אל תגידו לי ככה וככה כי זה מוציא אותי מדעתי". עלינו לזכור שהחיים של החברים והמשפחה שלנו, ימשיכו כסדרם מאותו הרגע שבו הם יסיימו לנחם אותנו להיום, והחיים שלנו לא. וזה המצב.
גם הקרובים והחברים שלנו אבלים, עלינו
הקרובים שלנו רואים שרע לנו ובאיזשהו מקום הם רוצים לבטל את כל מה שהיה, ולהחזיר את החיים לקדמותם "כפי שהם היו אמורים להיות".
חלקם רוצים להחזיר את הבן או הבת שלהם, או האח או האחות שהיינו לפני שנחתה עלינו הקטסטרופה. הם לא מבינים שמעתה והלאה הם יצטרכו להכיר בן או בת משפחה שונים לחלוטין ממה שהכירו כל השנים האלו. לצערי, חלקם גם לא יבינו את זה אף פעם.
מי ששולחים לנו תנחומים, נמצאים גם הם ברמה כזו או אחר של טלטלת נפש. כולנו מספרים לעצמנו את הסיפור של "לי (או למשפחתי) זה לא יקרה", עד שזה קורה.
איך להתנהג בתקופת האבל וההתמודדות עם אובדן ולא להשתגע?
יש עוד המון המון משפטים ברמת כשל כזו או אחרת.
בכוונה לא נגעתי במשפטים מרסקי נשמה כמו האשמת הקורבן, אשליית הסיבה ותוצאה והאחרים. עם אנשים שמרשים לעצמם להגיד משפטים כמו: "אז איך הרגו אותה? ירו בה?", או: "איך נתת לה לצאת מהבית?", או "זה היה הבן שלך! איך לא ראית שהוא הולך להתאבד?" לדעתי האישית יש לנתק כל קשר.
מי שחושב שהוא יכול להעליב אתכם או את האדם היקר לכם שנפטר, אם מישהו חושב שהוא יכול לדבר עליכם או על מי ששכלתם באופן מקומם, לא מכובד או לא נעים לכם –
אין לאותו האדם הזכות להיות לצידכם.
אם מילים של מישהו פוגעות בכם, הבעיה היא באותו האדם, לא בכם!
קווים מנחים
- להשתדל להוריד את כמות האינטארקציות למינימום.
- להשאיר מסביבכם רק את האנשים החשובים. אלה שהייתם רוצים שיתמכו בכם, ואת אלה שאתם הייתם רוצים לתמוך בהם.
- תקשיבו לעצמכם! אם אתם מרגישים שאתם רוצים לספר – תספרו. אם אתם מרגישים שאתם עוד לא מוכנים – תשקרו ותגידו שאצלכם הכל בסדר וכולם בריאים ושלמים.
- אל תנסו להסביר לאנשים אחרים שום דבר. זה רק יכעיס אתכם יותר ויגרום לריבים מיותרים.
- תבקשו ממישהו שאתם בוטחים בו, לדבר עם אנשים אחרים במקומכם ולהתעסק בביורוקרטיה אם צריך. לפחות בתקופה הראשונה לאבל.
