לאהוב ולתמוך באדם המתמודד עם אובדן זה מאוד קשה. קשה פי שניים אם אתם לא יודעים מה לעשות ומסתמכים בלית ברירה על תפיסות תרבותיות שגויות. אבל זה לא חייב להיות ככה.
בחלק הראשון של הכתבה הזו, דיברנו על האופן שבו אנחנו כחברה הורגלנו להתייחס אל המוות ואל אלה המתמודדים איתו, ולאילו השלכות חמורות זה מוביל. כאן, בחלק השני, נדבר על איך ניתן ליישם את כל מה שלמדנו בפועל.
אין מקום לשלמות, פרחים ופרפרים
אנחנו נולדים אל הלא נודע. כל יציאה שלנו מהבית, היא צעדה אל הלא נודע. כל שינוי בחיים שלנו – הוא התחלה של משהו לא נודע. הדרך היחידה להתמודד עם משהו שאנחנו לא יכולים לחשב, למדוד או לצפות מראש, הוא לפתח חשיבה גמישה ויצירתית, להיות קשובים לכל סיטואציה לגופה, להיות סובלניים כלפי טעויות של אחרים, וגם כלפי הטעויות שלנו כמובן, והדבר הכי חשוב – הוא לא לפחד. במיוחד לא לפחד לשים את עצמנו בנעליו או נעליה של האחר או האחרת. רק אז נוכל לראות את הדברים בבהירות.
האמון עובד בשני הכיוונים, או לא עובד בכלל
הבסיס לכל קשר בריא הוא האמון. נשמע פשוט, עד שיום אחד זה נעמד למבחן המציאות.
האדם שהכרתם כל כך טוב משתנה לנגד עיניכם, ואף אחד לא מבטיח שהשינוי הזה, בסופו של דבר, יהיה לטובה, או שהקשר ביניכם ישרוד את אותו השינוי ויחזור להיות לפחות כמו שהיה לפני שקרוב/ת המשפחה או החבר/ה שלכם חוו את האובדן.
זה קשה וזה מפחיד. אם מדובר בילדים או בני או בנות הזוג או ההורים שלכם – הפחד והדאגה גדולים כפליים, כי תמונת העתיד המאושר שלכם תלוי באותם האנשים – ואם העולם שלהם נחרב, אז ברמה כזו או אחרת, גם שלכם.
להאמין באדם שמתמודד עם אובדן – זאת אומרת להאמין שהוא או היא יודעים מה הם עושים וצריכים גם אם בעיניכם זה ניראה אחרת.
להאמין בעצמכם – זאת אומרת לזכור שאתם מספיק חכמים ומספיק חזקים כדי להתמודד עם ההשלכות של האובדן עליכם באופן אישי ועל הקשר שלכם עם יקירכם או יקירתכם האבלים.
האמון באדם המתמודד עם אובדן והאמון שלכם בעצמכם, אלו אבני היסוד להתנהגות כנה ומכבדת כלפי המתאבל/ת מה שיעלה את הסיכויים שהקשר שלכם לא רק ישרוד את התקופה המאתגרת, אלא יתפתח למשהו חזק ועמוק יותר.
בשום אופן אל תפגעו באמון שניתן בכם! אם הבטחתם משהו – תקיימו.
ואף פעם אל תנצלו את האמון לרעה!
אם לקחתם את המפתח כדי להוציא את הכלב של חברכם לטיול, בשום אופן אל תשתמשו בזכות שניתנה לכם למשהו אחר שלא סוכם מראש!
אל תבואו בהפתעה, או מתי שיקירכם או יקירתכם אינם בבית, וכמובן אל תעיזו לחטט בחפציהם או לגעת בדברים בבית שלא קיבלתם רשות לגעת בהם, להזיז או לזרוק אותם. כן, גם זבל.
הגבול הדק בין עזרה ותמיכה לכפייה והטרדה
חוק ברזל – המציאות נקבעת על ידי מקבל העזרה ולא ידי מי שנותן אותה.
ברגע שאתם כופים על מישהו/י את הרצון שלכם, גם אם זה מתוך הכוונות הכי טובות – הפסקתם להיות הכתף התומכת והפכתם לסכנה פוטנציאלית.
לאדם שמתמודד עם אובדן (ולעוד הרבה אנשים אחרים שעברו טראומה כזו או אחרת) מאוד קשה להציב גבולות ולהגן עליהם. זה בדיוק המצב שבו ה"כן" שנאמר הוא למעשה "אני לא רוצה את זה, אבל אין לי כוח להתווכח". אם אתם חושבים שסוף טוב = הכל טוב, טעיתם. כפייה היא אלימות, וכשנוהגים כלפינו באלימות, זה נחרט בתת המודע יחד עם כל האנשים הקשורים וישפיע באופן בלתי נמנע על עתיד היחסים איתם.
פטרוניות היא דוגמה קלאסית לכפייה שמוצגת כדאגה. זה כאשר אתם מנסים לקבוע לקרוב/ה שלכם מה טוב עבורו/ה ומה לא. מה הוא או היא צריכים ומה לא. אתם מתייחסים אליהם כילדים לא עצמאיים שזקוקים ליד מכוונת. ספויילר – אם תספרו לי שזה בא ממקום של אהבה – אתם משקרים לעצמכם. זאת התנשאות טהורה.
דוגמאות
שידוך למציאת יחסים רומנטיים. כן, גם לי קשה להאמין שצריך לציין דבר כזה, אבל הנה עובדה – אחת הכתבות בעיתון בארץ, עסקה בבחורה כלשהי שחיפשה לחברה שלה, שאיבדה את משפחתה בטבח באחד הקיבוצים בדרום… (ונכון לכתיבת שורות אלו זה היה בערך לפני חודש) שידוך! וכל זה היה מוצג באור כל כך אוהב ותומך, "כל הכבוד לחברה האוהבת ודואגת", עד היום השריר אצלי בעין רועד מאותה הכתבה. ואז הנה נזכרתי איך סיפרו לי על אישה אחרת שאיבדה את בן זוגה, ולצערה הרב הלכה לרב לבקש עצה והוא אמר לה… (תחזיקו חזק) "תמצאי גבר חדש ו… תתנהגי כאילו הקודם בכלל לא היה קיים!" אין מילים בפי לתאר עד כמה זה נבזי, מכוער ומרושע.
הפתעות – להפתיע אדם שאיבד את אהוב/ת לבו או דמות משמעותית בחייו זה רעיון גרוע. אתם דוחפים את הרצונות שלכם לתוך מרחב אישי של מישהו אחר שלא ביקש/ה ולא רוצה שום דבר מזה. אם הפתעות היו מקובלות אצלכם בעבר, תחכו לפחות שנה, ולפני שתחזרו לעשות משהו דומה – תבקשו רשות.
כפייה לנוכחות בחגים, ימי הולדת, נסיעות לחו"ל ופעילויות אחרות – אתם בטח חושבים שזה יטיב עם יקירכם או יקירתכם המתמודדים עם אובדן וישפר את מצב רוחם, אבל ייתכן מאוד שתקבלו את התוצאה ההפוכה (ראו כתוב למעלה). חוץ מזה, עדיף שאנשים יבואו לשמחות מתוך רצון ולא מתוך חובה, נכון?
יש עוד המון המון דוגמאות ליחס מתנשא, משפיל ומרושע כלפי המתמודדים עם אובדן שעטוף בכוונות טובות. רובכם לא אשמים בטעויות מסוג כזה, כי לא ידעתם שאפשר אחרת. אבל עכשיו – אתם יודעים, ועליכם האחריות.
איך לדבר עם מישהו שמתמודד עם אובדן
כדי לתקשר טוב יותר את מי שמתמודד/ת עם אובדן, יעזור מאוד להבין איך ניראת עכשיו המציאות שלנו, איך אנחנו רואים ומתפקדים בעולם. כדי להיכנס לנעליהם של האלמנות והאלמנים או האמהות והאבות השכולים, תוכלו לקרוא את סדרת הכתבות על המציאות של המתמודדים עם אובדן.
בקצרה – ייתכן שהקרוב/ה שלכם יתקשה או תתקשה בקבלת החלטות, לא יהיה להם הרבה כוח ואנרגיה, הם יחוו בעיות זיכרון, בין היתר יאבדו וישכחו דברים, ירצו להתבודד או להיפך לדבר הרבה, במיוחד על מי שאיבדו.
ברגע שאתם מתקשרים עם מישהו שאיבד אדם משמעותי, אתם חייבים לקחת בחשבון שהם יכולים לסבול ממספר שינויים פיזיים וקוגניטיביים, ובאופן כללי להתנהג באופן שונה ממה שהתרגלתם. זה לא אומר שהם מתנהגים לא נכון, זו פשוט… התנהגות אחרת.
חשוב לזכור שכל מקרה לגופו וכל הזכויות על האבל שמורות למתאבל/ת. אתם יכולים לנסות מספר גישות, גם כאלו ששונות ממה שיפורט בהמשך, העיקר שכל מה שתעשו או תגידו, יתבסס על אבני היסוד הנכונים (שדנו בהם בתחילת הכתבה).
שאלות סגורות ושתיים שלוש אפשרויות לבחירה
הדעה הרווחת היא לשאול שאלות פתוחות כגון: "איך את/ה מרגיש?" או "מה שלומך?" לדעתי אלו שאלות מטופשות למדי כי… איזו תשובה אתם בדיוק מצפים לשמוע?
חוץ מזה, לא תמיד מי שאתם שואלים אותם את השאלה הזאת, באמת יודעים איך הם מרגישים. זאת אומרת, הם יודעים כמובן, אבל לא תמיד אפשר לתרגם את זה למילים הנכונות. והמטרה שלנו היא להקל על מי שמתמודד עם אובדן, ולא לסבך אותם נכון?
אותו הדבר לגבי: "תגיד/י לי אם תצטרכ/י משהו", סיכוי נמוך ביותר שהאנשים האבלים באמת יבקש משהו ממישהו, כי פשוט אין להם מספיק כוח ורצון לעשות את זה.
לכן, לדעתי, עדיף לשאול שאלות סגורות ובמקרה שכן יש צורך בשאלה פתוחה – לתת שתיים שלוש אפשרויות לבחירה. למשל:
- זה בסדר אם אבוא להוציא את הכלב לטיול מחר בבוקר?
- האם אפשר לזרוק את הזבל שבפח?
- היית מעדיף/ה פיצה או פסטה לארחות הערב?
- את/ה רוצה גלידה? בטעם שוקולד או וניל?
- האם זה בסדר שאשטוף את הכלים בכיור?
אם קיבלתם אישור למשהו, תוודאו שאתם עושים בדיוק את מה שאישרו לכם, ולא יותר.
המנעו מכל פעולה שהיא בלתי הפיכה! ייתכן שתשטפו את הכלים שבכיור, ואז תגלו שנשארה כוס מלוכלכת על השולחן. אל תגעו בה! בשבילכם זו כוס מלוכלכת, אבל בשביל מי שמתאבל, זו יכולה להיות הכוס האחרונה שממנו שתו אהוביהם וזה שאפילו תזיזו אותה מילימטר מהמקום – יהיה לאנשים המתמודדים עם אובדן לטראומה נוספת.
איך להציע דברים בדרך הנכונה?
כאשר אתם רוצים להציע משהו, עדיף שיהיה למתאבל/ת מספיק זמן כדי לחשוב על זה. למשל: "מה דעתך ללכת איתי לקניון בשבוע הבא? אל תענה/י לי עכשיו, אני אשאל עוד הפעם בתחילת השבוע הבא".
זה מאפשר למי שמתמודד עם אובדן לחשוב על ההצעה שלכם ברוגע מבלי להרגיש שלוחצים עלינו לתת תשובה מיידית למשהו שאנחנו אפילו לא יכולים לתאר לעצמנו עכשיו.
כמובן שכאשר אתם מציעים את אותו הדבר עוד הפעם ושומעים "לא" אתם לא מתווכחים ולא משכנעים. אגב, אם אתם שומעים "כן" אבל הוא חסר מוטיבציה, נשמע עצוב או מרוחק – זה גם "לא". וגם על ה"לא" הזה חל החוק – לא זה לא.
הישארו בהווה ותהיו כנים
הימנעו מלדבר על העבר או העתיד. הישארו בהווה ואל תבטלו אותו. אל תגידו: "הוא/היא היו מאוד מאושרים בחייהם", "הזמן מרפא את הפצעים", וכדומה. אתם לא באמת יודעים איך יראה העתיד שלכם או של יקירכם השכולים ואתם לא נמצאים בעמדה שמקנה לכם זכות להרהר בסבל או חוסר סבל של מי שנפטר. כמו כן, על תדרגו את המוות ברמות של גבורה, או ההתמודדות של הנפטר עם המחלה שלו וכדומה. על אחת כמה וכמה על תשוו בין הכאב של חברכם לכאבם של אנשים אחרים, גם אם הם חוו משהו (שניראה לכם) דומה.
תשארו בהווה, תיהיו כנים ואותנטיים.
"כן, זה כואב. כן זה גרוע ביותר. אני מאוד מצטער/ת שזה קרה. אני איתך."
אל תצפו להכרת תודה ותוצאות
לתמוך ולעזור למישהו שנמצא ביגון מאוד קשה. אתם חייבים לזכור שייתכן ולא תרגישו שמעריכים מספיק את מה שאתם עושים, שהאדם שאתם עוזרים לו "לא משתף פעולה" או מתעלם מכם, ייתכן ותרגישו חסרי אונים, רגשות אשמה, ספק, כעס ופחד.
אין שום דבר רע ברגשות הללו, להיפך. תשימו לב מתי הם מתחילים להופיע, כי ייתכן והם מסמלים שאתם מתעייפים מלעזור לחברכם והגיע הזמן לעשות הפסקה ולנוח.
בנוסף, אל תקחו בתקופה הזו שום דבר באופן אישי. אנשים שחווים אובדן, לרוב לא מסוגלים לתפקד ביחסים הבינאישיים באותה הרמה כפי שהיו מתפקדים בעבר.
אם אתם מרגישים פגיעים, תדאגו לעצמכם. תשימו לב מתי אתם מתחילים לאבד סבלנות, לכעוס או שהתמיכה ביקירכם האבלים מרגישה לכם לנטל – זה בסדר! אתם גם אנשים, וגם אתם צריכים להתאוורר, לעבוד ולהמשיך את החיים שלכם.
לפני שאתם צוללים לתוך העזרה והתמיכה, תשאלו את עצמכם, ותתנו לעצמכם את התשובה הכי אמיתית וכנה במה באמת תוכלו לעזור, ובמה לא. אל תקחו על עצמכם משימות שאין לכם ביטחון מלא שתוכלו לבצע אותן לכל שלביהן עד הסוף.
עד/ה ועוזר/ת אישי
העמדה הכי טובה, לדעתי, שבאפשרותכם לנקוט הוא של עד/ה ועוזר/ת אישי. תדמיינו את זה ככה – יקירכם או יקירתכם החווים אובדן – עובדים עכשיו על הפרוייקט של החיים שלהם. אמנם אתם לא יכולים לעזור להם בפרוייקט עצמו, מכיוון שאין לכם את הידע וההכשרה המתאימים, אבל אתם עדיין עובדים עליו יחד, כאשר התפקיד שלכם הוא להיות "עדים מהצד" ולשחרר את יקירכם ממטלות היומיום שיכולות להקשות או להפריע להם בעבודה על ה"פרוייקט".
לקחת את הרכב לטסט, להעסיק את הילדים, לפתור בעיות ותקלות שצצו בבית (כי דברים מסוג כזה יכולים להכניס את האנשים האבלים למצב של חרדה אמיתית), לעזור בקניות, להכין אוכל, להיות אוזן קשבת, לדאוג לבעלי החיים או הצמחים וכדומה.
התמדה במעשים שגרתיים קטנים – הם ההוכחה האמיתית לאהבה.
תוודאו רק, שכאשר אתם עוזרים, אתם באמת עוזרים. זאת אומרת – עושים את החיים של יקירכם האבלים קלים יותר. אם כתוצאה מהעזרה שלכם נדרשות לאדם האבל/ה יותר פעולות מאשר שהיו עושים אילו לא היו מבקשים את עזרתכם – לא הקלתם עליהם ולכן לא באמת עזרתם.
דוגמה –
אם התנדבתם ללכת לעשות קניות, עדיף לא לצפות לקבל מחברכם האבלים רשימת קניות מסודרת. תצטרכו פשוט ללכת ולעשות את זה. תוכלו לשאול שאלה או שתיים לגבי אלרגיות למשל, או העדפות אישיות אם אתם לא יודעים עליהן, אבל לא יותר.
כל השאר הוא מא' עד ת' על אחריותכם. אם מצאתם את עצמכם עומדים בסופר ומתקשרים כל דקה לחבריכם לשאול אותם מה לקחת ומה לא – פיספסתם את הפואנטה.
(במקום "סופר" אפשר להוסיף כל סיטואציה אחרת).
עזרה והנחיה בהחלטות חשובות
אירוע מוות של אדם קרוב, בדרך כלל דורש טיפול בתביעות לכספים, ביטוחי חיים, פנסיות וכו', שלא לדבר על הסידורים מסביב שלא ניתן לדחות, והם מחייבים תכנון. מאוד עוזר אם מישהו לוקח את כל הביורוקטיה הזו על עצמו, והופך לסוג של מייצג/ת או מזכיר/ה עבורנו. אותו מישהו שיוכל לענות לטלפונים או פנים מול פנים לאנשים או מוסדות שרוצים לתקשר איתנו.
כאשר אתם עושים דברים יחד עם חברכם המתמודדים עם אובדן, תנו להם להוביל ולכו בעקבותיהם. במידת הצורך, תכוונו אותם ותציעו את עזרתכם. הנוכחות שלכם לידם, היא משמעותית כלעצמה גם אם לא תוציאו מילה מהפה.
תגנו עלינו ותהיו מורי דרך לאחרים
באיזשהו שלב ייתכן ותמצאו את עצמכם נדרשים לתווך לאנשים אחרים (קרובי משפחה, חברים או אנשים זרים אפילו) את כל מה שלמדנו בשני חלקי הכתבה הזו.
למשל כאשר ישאלו לשלומם של יקירכם או יקירתכם האבלים, או כאשר בתוך המשפחה או מעגל החברים, יווצרו ריבים או מחלוקות.
במעמד כזה, ניתנת לכם ההזדמנות הייחודית לתווך לאנשים אחרים את מציאותם ועולמם האמיתי של חברכם האבלים, בעדינות אך בכנות, ובכך לנרמל את האבל, האובדן והשכול. אתם יכולים לענות משפטים כמו: "לפעמים הוא/היא מרגיש/ה טוב, לפעמים פחות, זה לא משהו שצריך לשפר או לתקן. זה תהליך, והוא ייארך כמה שצריך. מוות של אדם אהוב משנה כל פרט בחיים שלך".
אם יזכירו לכם, שעברו מספיק ימים/שבועות/חודשים/שנים ו"כבר הגיע הזמן לחברכם להמשיך הלאה", תוכלו לענות: "האבל אף פעם איננו נגמר. כל אחד נושא אותו בדרך הייחודית שלו".
בקרות ריבים או מחלוקות, הפכו לעורכי הדין של חבריכם האבלים.
השתמשו בידע ובמיומנויות שצברתם, כדי לגשר ביניהם לבין הצד השני. למשל: "הוא לא איבד את המפתחות של הרכב בכוונה, הוא סובל עכשיו מקשיים בזיכרון." או: "היא לא רוצה שנחגוג לה את יום ההולדת, כי הבן שלה נהרג והוא כבר לא יחגוג יום הולדת משלו. זה קשה לה מאוד. אפשר להתאסף אחרי התאריך הספציפי ולשבת יחד בלי יותר מדי רעש. ככה גם לה וגם לכם יהיה נעים."
ניסוי וטעייה – באהבה
כל זה יכול להישמע רציני מדי ומסובך אבל תאמינו לי שזה לא ככה.
ברגע שתשחררו את הפחד ותפעלו מתוך אהבה ותקווה, אתם תופתעו לגלות עד כמה מספקת תהיה הדרך הלא קלה הזו. אתם גם תלמדו הרבה על עצמכם.
תהיו נוכחים, תעשו משהו ותתמידו בו, תעמדו בהבטחות שלכם, תהיו כנים, תאהבו ותכבדו את חבריכם או קורבי משפחתכם שמתמודדים עם אובדן. זה מספיק.
